מסתכלת עליך, אתה עומד שם, מדבר ומחייך, כשיד אחת בתוך הכיס והשנייה מחזיקה בנדנדה.
בין לבין אתה עוצר, מסביר ויוצר מחוות קטנות עם הידיים שמציירות את הפרטים הקטנים.
עומד שם עם חיוך גדול, כזה שמשאיר עקבות של אושר על הפנים במשך דקות.
הכל שקט כששוקעים, פתאם רעשי הרקע נעלמים. זום אין על הלב.
אני נבלעת לתוך הנוף, מתמסרת ומנסה להשלים בדימיון את המבט מבעד למשקפי השמש האטומים, זה שמצמצם את העיניים ומרחיב את הלב, זה שיחתום קמטי חיוך שיפילו אותי בכל פעם מחדש.
אתה מרים את הראש, מחפש אותי ומצביע. באותו רגע הרעש הצבעוני חוזר וקורא לי לחיבוק.
מרימה אליך את המבט ואתה מכווץ את השפתיים בחצי חיוך, נמס וגאה שהרעש הצבעוני והשמח, עם התלתלים הרכים והצחוק השובה הוא שלנו. וזה רק נותן חשק להמשיך לחלום ולהגשים איתך. אתה הנוף הקבוע, זה שתמיד אהנה איתו מהרעש ועדיין יצליח להביא את השקט. הנוף השלם.
Comments