ביום לפני היום האחרון במלון תמיד יש באוויר מעין תחושת החמצה כזו.
רק היום הבנתי איזו מעלית הכי כדאי לקחת כדי להגיע הכי קרוב לחדר, רק עכשיו קלטתי איזה בר מפנק יותר ומחר בטח יהיה יום יפה מוגזם רק כי אנחנו עוזבים. מתחילים להשחיר לאחרים מעכשיו.
ואז מגיע היום האחרון, פתאום יש משהו חדש בארוחת הבוקר, דוכן פנקייקים עם מיליון תוספות ועמדת מילקשייק עם מזרקת שוקולד וצ'ייסרים של שמפניה בכל צבעי הקשת. מעכלים את ארוחת הבוקר וניגשים לקבלה עם תקווה לחדשות, אבל אין אפשרות לעשות צ'ק אין מאוחר, הם בתפוסה מלאה והצ'ק אווט נשאר ב-12. לפחות לא גונבים לנו עוד שעה כמו בארץ. למה ה-11 הזה, למה? הכל קשה כאן.
ככה שאת היום האחרון בחופשת בטן-גב אנחנו מבלים כל היום בבריכה, מסתכלים על כל אלה שיכולים להזמין מהמלצרים ולתת מספר חדר בלי לחשוב, ששותים בראש שקט ויכולים לקפוץ לבריכה בלי לחשב כמה שעות יש להם עד ההתארגנות ואם בגד הים יתייבש עד אז ואם לא אז איזה מזל ששמרנו את השקית ניילון מהמינימרקט שקנינו בו חטיפים ואלוורה.
תראו אותם, יושבים ומתבשלים להם במיטות שיזוף, לא מעריכים את הבריכה המהממת הזו. כנסו, תהנו - הזמן שלכם יגיע יותר מהר ממה שחשבתם ואז אתם תשבו כאן כמונו ותתלבטו אם לאכול צהריים במלון או לחכות לפיצה מקפיצה בשדה.
מחליטים שאוכלים במלון. אחת ההתלבטויות הקשות בכל חופשה, איפה, מתי ומה אוכלים. על זה קמות ונופלות חופשות. יושבים בפינה מוצלת ליד הבר, מזמינים אוכל והנה הגיעו עננים. איזה מזל שאנחנו הולכים היום, הנה כל אלה אכלו אותה, הם ישארו פה עם הרוח הקרה והעננים. גם אם השמש חוזרת, זה סתם, תכף יבואו עוד פעם העננים, הנה תראו למעלה הם מחכים שם בתור.
אחרי האוכל אין זמן לבזבז, ניגשים לקבלה ומקבלים מפתח לחדר התארגנות, מתקלחים ומוציאים את השמן, האלוורה וקרם הגוף ומתחילים למשוח את עצמנו כאילו אנחנו בעיצומה של המלכת צ'ארלס השלישי. הכל כדי להציל כמה שאפשר מתיק העלייה למטוס.
והנה מחכים למונית שתגיע, מנהלת המשמרת מחמיאה לנו על השיזוף, מספרת בדיחה שתיים, ואני תוהה למה המינגלינג המיותר הזה, אנחנו עוזבים. היא הולכת לרגע וחוזרת עם שני בקבוקי מים ואז אני מבינה שהיא לא נפרדת מאיתנו, אלא משאירה אותנו על אש קטנה עם בקבוקי מים צלולים.
היום האחרון הוא היום הראשון לתכנון החופשה הבאה.

Comments