היא יושבת בסלון ומאזינה למוצרט עם אוזניות, מנסה להסוות את רעש גרירת השולחנות של השכנים בקומה מעל, מריבות השכנים בדירה ליד, ריצות הכלבים במורד מדרגות הבניין ואת שיחות הטלפון המלוכלכות שכולם מנהלים בצמוד לחומה המקיפה את הבניין.
היא מגבירה את הווליום, כי עם כל האהבה מוצרט לא נותן בראש כמו וואגנר ימח שמו.
קשה לה בדירה הזו, הקיר בחצי חדר רטוב, לא משנה כמה אבא שלו מגיע ומתקן, יש מלא נמלים במקלחת, התקרה בשירותים מתפוררת והריח שעולה מהביוב לא מוסיף לחוויה.
היא גרה בקומה ראשונה בשכונה צפופה המשקיפה אל חוף בת ים, באזור בו אנשים אוהבים לשתות ולהתעלף על ספלסל הרחוב או מפתן הבית - מה שיותר קרוב. בכל פעם מחדש היא מצהירה שבסוף החוזה הם עוברים. עם כל העצבים ובית הקברות לזוחלים, היא גם מאוד אוהבת את הדירה הזו. למרות שזו רק דירה, בסופו של יום היא בית, בית שהרבה דברים נפלאים קרו בו.
היא מנסה להכניס אווירה עם ציורים מקוריים, מפות וריחנים, לא הולך. הדירה הזו היא כמו איש מבוגר שסירב בצעירותו לטפל בשיניים, שלא האמין בקרם לחות, שלא עבר את הניתוח במעיים כשד"ר שולץ המליץ לו ועכשיו כל הסובבים אותו סובלים מגיצי הרוק והניחוחות המאתגרים שלו לאורך כל היום.
הדירה הזו היא אישה מבוגרת שנזכרה מאוחר מדי ושום אודם פוקסיה מרוח בגסות ובושם בריח אביב חנק לא יציל אותה מעצמה. דירה אגואיסטית, היא בכלל לא רוצה שיצילו אותה מעצמה היא מצידה להירקב למוות יחד עם הדיירים שלה. היא לא תעזור לעצמה, היא מחכה לרגע בו יפנו אותה, יפוצצו אותה ויהפכו אותה לבניין מפלצתי עם 80 דיירים ובריכה ענקית, עם ועד בית של 1500 שקל לחודש. וואלה צודקת, אבל מה איתם?
כל מה שהיא צריכה זה ספר טוב עם ריח של חדש, קפה חם, שמיכה ומוזיקה שמעמעמת את הרעש. למרות שיש רגעים בהם הרעש עושה לה טוב. עם כל השיחות הלא מעניינות והצעקות מהבניין ממול, רעש הצלחות, הילדים והצחוק מזכירים לה שאין כמו יום שבת ובמיוחד בישראל.
צליל מפגש הסכו"ם בצלחות מרגש אותה. היא מתרגשת מהרבה דברים דברים מוזרים, והצליל הזה הוא אחד מהם. אולי כי זה מחזיר אותה לבית ילדותה, בו בכל יום שבת נראה שפתחו במטבח סניף של אבולעפיה.
אימא שלה הייתה מכינה טוסטים נדיבים בלי הפסקה, כשבמרכז השולחן נחה צלחת שנתנה כבוד לקוביית גבינה בולגרית. הגבינה הבולגרית ידעה מראש שהשולחן הפינתי הלבן הוא היעד הסופי שלה ועכשיו היא צריכה להיפרד יפה מכל הקשקבלים במקרר, להודות בפני ריבת התות שהן כן הולכות יחד עם צנימים ולהתנצל על זה שקראה לה 'פשוטה'. לטוסטים האלו חברו כוסות תה כהות ונס קפה בספלים גבוהים עם מלא חלב בתקופה שבה רגישות ללקטוז הייתה בגדר "זה רק קצת גזים" וירקות טריים מבריקים משמן זית משכר, לימון ומלח.
היא ציפתה ליום שבת אפילו בתור ילדה. גם בזכות ארוחות הבוקר המפנקות, הטיולים ובעיקר כי היה לה ריטואל קבוע עם אבא שלה. הריטואל התחיל ב-6 בבוקר וכלל נסיעה קצרה לנמל יפו, עם אביזרים משלימים לצורך חווייה מתוקה שאין כמותה - בייגלה ושוקו קר. הם היו יושבים בנמל, צופים בגלים שמכים בחוף, אביה היה מספר לה עובדות על החיים, והיא הייתה מקשיבה, מחייכת, נוגסת בשקיקה בבייגלה ומרטיבה את גרונה בשוקו קר.
וברגעים אלו ממש היא מבלה את שבת בבוקר עם קפה, כשבתפריט לארוחת בוקר יש רק יוגורט מועשר. אולי זה הגיל, אולי זו המודעות, אבל כפית שמלטפת גביע יוגורט לא יוצרת צליל כזה מקסים כמו של מזלג שננעץ בחתיכת גבינה וביצה קשה מנוקדת בפלפל.
היא תוהה איך אפשר להחזיר את מה שהרעש היום מטשטש ומגיעה למסקנה שאת הרעש השמח הזה רק היא והוא יכולים להלחין. ונראה שהגיע הזמן לבייבי מוצרט.
Comments