top of page
חיפוש
תמונת הסופר/תRika Jami

כי אנחנו שוכחים

בדיוק חזרתי מהמכולת עם 8 נרות נשמה. נר לכל סבא וסבתא מהצד של ראובן ושלי.

מנהג שלקחתי איתי מהבית. בדיוק הכל מתחיל להירגע כאן מסביב, הלחץ יורד. אלו השעות שלפני ששומעים את צפצפות האופניים, צעקות הילדים, קולות הטרקטורונים, צחוקים של חבר'ה שהחליטו לרדת לרחוב עם כיסאות פלסטיק ודיונים מתחת לבניין עד אור הבוקר, שמסתיימים עם תקווה של שינה ארוכה ומתוקה עד תקיעת השופר.

בד"כ בשעה כזו אבא שלי מתחיל לקרוא את העיתון שקנה.

כל שנה אותה כתבה, איך לא, על מלחמת יום כיפור.

הוא לא יודה בזה לעולם, אבל זה יושב לו, עליו. יוצא לו לספר לפעמים מה ראה ומה עשה, אבל ברגעים מסוימים יוצא לי להבין מהתגובות שלו שיש עוד אינספור מראות, ריחות וסיפורים שהוא חוסך מאיתנו.

אני תמיד מסתכלת על ההורים שלי ומזכירה לעצמי שלפני האחים שלי ואני, היה להם עולם אחר, משלהם.

היו להם חלומות, מטרות שונות, סיפורים שאולי לא נכיר וסודות שלא נגלה.

יותר מזה, הם היו ילדים. לא אשכח הרגע בו ראיתי תמונות של ההורים שלי בתור תינוקות.

איך? אתם נולדתם ההורים שלי, מה הקשר בין התינוק הזה עם חליפת הברית לאבא שמנסה ללמד אותי חשבון ומה הקשר בין הילדה על האופניים לאימא שמצווה עליי לחזור מהפארק לפני שמחשיך.

והילדים האלה גדלו, התבגרו, חוו, כאבו, שמחו, חלמו, הגשימו, הכירו, הביאו אותנו, ניסו, לימדו, טעו, הצליחו, התרגזו, התרגשו ובעיקר עשו, עושים.

ואנחנו באופו טבעי שוכחים את זה ויוצא לנו לפעמים לקחת הכל כמובן מאליו, לכעוס ואפילו לשפוט.

ברור שלפעמים לא נסכים, נתווכח, נוציא הכל, אבל לא אשבור את הכלים. אחרי הכל, אלו הכלים שהם באו איתם ורכשו בדרך, לפעמים זה יוצא טוב ולפעמים עקום, אבל וואלה - זה יוצא, זה שם ותודה לאל על כך.

וזה לא רק עם ההורים, זה קורה עם כולם, כי אנחנו שוכחים, כי החיים דינמיים, כי אנחנו מרוכזים בעצמנו ולמי אכפת, אבל מה זה שווה אם בסוף כל התסריטים הכי צובטים של מילה שחבל שלא אמרתי וחיבוק שחבל שפספסתי רצים לאור נרות הנשמה?

החלטתי כבר מראש, מסקנת חשבון הנפש שלי היא פשוט לשחרר ולהיות שם, לא להתחשבן, בלי פנקסנות. גם ככה אף פעם לא הייתי טובה בחשבון.

גמר חתימה טובה.





135 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page