אותה הדרך

לחיות בעיר בה נולדת וגדלת.

אם אנחנו לא אלו שמיצו ועברו, אז סביר להניח שאנחנו אלה ששוכחים להעריך את אותו עץ מרשים שעומד שם בשדרה כבר 40 שנה, עם עלים מצוירים שמזכירים את טפיחות המכחול של בוב רוס. הרגל, הוא נמצא שם תמיד, כולנו חוטאים בו. בשבילנו זה עוד פסאז', עוד משעול, עוד טיילת, עוד ספסל וכל העודים שבעולם ובכל זאת, היום הם הכל בשביל מישהו אחר.

אתמול קפצתי למכולת ועברתי באותה הדרך שעשיתי בכל בוקר אל הגן עם האחים שלי, אז לפני 28 שנים.

אותה הדרך בה הייתי הולכת אל חברה שלי אורית שהרסה את השיער של הברביות שלי עם סירוק הפוך מזעזע.

אותה הדרך בה ראובן ואני צעדנו באטיות בפעם הראשונה עם נועם לטיפת חלב.

והפרחים היפים האלו תמיד כאן, מכסים מלמעלה ומאירים מלמטה, מלווים אותי בכל פעם למקום אחר בחברה שונה. וזה עושה משהו שם בפנים.

לא חסר לבת ים, שתהא בריאה, לצד כל היתרונות שלה, זו עיר מחוספסת שלפעמים מביאה אותי לדמיונות שלא יביישו את הכלה מקיל ביל, אבל וואלה אני נהנת מהדרך ובתכלס זה מה שחשוב.