איכשהו יוצא שהדירות שהכי קוסמות לנו נמצאות בקומה הראשונה. לא שאין יתרונות, אם המעלית הלכה או שיש אזעקה, אז זה לטובתנו, אבל לקבל צפירות לתוך הסלון ולהתמודד עם בעיות ביוב זה לא מדהים. מה שכן, החלק הכי כיפי בקומה ראשונה הוא הצלילים שלא מעצבנים אותי, אני קוראת להם "צלילים של החיים".
כמו לשמוע בחורף את טיפות הגשם מכות במדרכה, בגגונים ולהיות בבכורה לריח הכי נעים שיש - חיבוק של גשם ואדמה. קומה שנייה גם מקבלים טעימה יפה, תלוי בבנייה.
זה צליל טוב, זה צליל שמנחם אותי ואומר שסיימנו עם הקריוקי.
כמו לשמוע בשבת קיצית צעדים רטובים שזזים פנימה והחוצה מתוך הכפכפים של החוזרים מהים. זה ישר לוקח אותי לבריכת גורדון ב-1995. פסקול הכפכפים לצד מים קפואים וטריים מהים, מגלשות שאף פעם לא נמאס וחלקות דשא מלאות במשפחות, חברים וציידניות של אושר שמחזיקות עד השקיעה עם ריח של בורקס ואבטיח באוויר.
הצליל השלישי והאחרון הוא צליל טוב. צליל ברמה של סימפוניה, צליל שתופס בקומה ראשונה בשיכון ועד פנטהאוז בגינדי. צליל האלוהים, צליל שכל ישראלי יזוז כשישמע אותו, יתרגש, יסתקרן ויטוס לחלון.
הצליל הזה קל להשגה, אף פעם לא נמאס ממנו, הוא המהות, החשק והטעם לחיים כאן בארץ, כמו במבה.
וזהו כמובן הצליל החלק והברור של מריבות וצעקות שעושה נעים בלב שאלו לא אנחנו.
אין טעם לשקר, זה נחמד. כולם פותחים את החלונות, משחקים אותה מופתעים כאילו רק עכשיו שמענו ולא האזנו כבר איזה חצי שעה. משחק גרוע ומביך, אבל חובה כמו זה שמגיעים לעמדת טעימות בסופר "וואו, מה זה?" כמו מה זה נראה לך אדוני, חומוס, מה זה. אותו דבר כאן, הוא יודע שראינו ושמענו אותו ואנחנו מתים לנשנש משהו לפני כניסת השבת, אז הוא מפרגן במסיבמבה, לא ניקח? זה החיים.
Comments