היית רחוקה מלהיות הפייבוריטית של המורה למלאכה, לא משנה כמה פעמים ניסיתי ליצור צורות ברורות לחותמת גזר שלה. דמיינו לכם, ילדים בכיתה ז' יוצרים חותמות מגזרים במקלט. אלו היו זמנים יפים ופשוטים בריח טחב. אחרי מספר שיעורים בהם השתדלתי ליצור את הכוכב הכי מדויק מאינספור גזרים רקובים הנושא שונה לחנוכיות.
היינו צריכים ליצור חנוכיות מחתיכות נחושת, על ידי ניפוח חלקים חרוטים עם גופרית. אני ממש מקווה שהתיאור הזה נכון מבחינה טכנית, אחרת מגיע לי להיות התלמידה הכי גרועה בכיתה. בכל מקרה, יצרתי חנוכיה חמודה בטירוף, עם ציור של מנורה כשמשני צידיה שני כדי שמן, שמכל אחד מטפטות טיפות. הקנים יצאו קצת עקומים, אבל בסדר אומרים שזה טוב נגד עין הרע.
כולי מאושרת מיצירת המופת. המורה אפילו לא ירקה על החנוכיה, אני בשמיים.
הגעתי הביתה גאה ומאושרת, הצגתי לאימא שלי, שמציירת כל דבר בעולם עם עיניים עצומות, בעמידת ידיים ועם מכחול בשיניים והיא בתגובה אמרה: "זה כל כך מקסים! כל הכבוד". מקסים זו מילה יפה, אבל קצת אמורפית. כבר באותו רגע הייתי צריכה לדעת שהיא משקרת.
אימא זו אימא אז במשך שנים הדלקנו נרות בחנוכיה, פריט וינטג' מכובד. עד לפני 6 שנים בערך הגעתי להדלקת נרות אצל ההורים, ואני רואה את אבא שלי מדליק חנוכיה קלאסית ואלגנטית כזו שקונים בחנויות רשמיות ולא בסדנאות מתחת לאדמה. מקסים.
שאלתי את אימא שלי איפה החנוכיה שלי. מסכנה לא היה לה נעים להגיד, אבל מכירים את זה שמרוב שלא נעים, אז כועסים על הבנאדם ויוצאים עליו? אז יצא לה ״נו מה אעשה? די כבר היא מכוערת. אני רוצה להדליק נרות בחנוכיה נורמלית". זה ישב עליה, אבל הייתי חייבת לשאול איפה היא.
וכך מסיפור עם תקווה לפתיחת חנות תשמישי קדושה ויודאיקה בדיזינגוף הוא הפך לסיפור עם סוף עצוב. החנוכיה העקומה שלי חזרה לאדמה, אבל לא נורא אולי היא תצמיח גזרים טובים בלי הירוק באמצע שמפריע לחיתוך צורות לחותמות.
חג שמח, אל תשקרו וקנו חנוכיה רגילה.
Comments