ה-19:59 הזה.
הכל עוצר. לא מכוניות ואפילו לא בכי של תינוקות, אלא דממה וציפייה לפסקול האבל שמציף ומטביע אותנו.
בבניין ממול חלונות הסלון פתוחים לרווחה, שלא נפספס, שנשמע ואולי שנראה איך הכל קופא.
מכל בית בוקע צבע אחר, פעם אור לבן ופעם אור צהוב ולפעמים פשוט חושך.
בכל בניין יש לפחות בית חשוך אחד.
אולי אותו בית לא חשוך בכל ימות השנה, אבל הערב הוא שחור-עמוק, תהומי.
ואם זה לא אצלך, זה אצלה, זה אצלהם, זה אצל ההוא וזוכר את ההיא ואיך אתם מכירים?
24 שעות של שירים שמועכים את הלב, עם שפה רועדת ותפילה אחת לאור שיגיע וישאר, לא משנה באיזה צבע.

Comments